מעבר לעזה

לכל עם ישראל!

המשחק הסופי של קדימה בעזה עדיין רחוק מלהיות ברור. ואולם, אם "ניצחון" – יהיה מה שיהיה פירושו – יגרום לצעקות שיקראו "לפצות" על שיתוק הטילים של החמאס על ידי כך שנמסור את יהודה, שומרון ומחצית ירושלים במתנה למה שמכונה "הראשות הפלסטינית", אזי מאמצינו וכל הסבל שסובל העם שלנו היו לשווא.

מחמוד עבאס וכנופיית הפתח המושחתת שלו מסורים לרעיון מחיקת שם ישראל ממפת המזרח התיכון לא פחות מקן הצפעים הג'יהאדי שאנו מנסים להוציא מכלל פעולה בעזה. דבריהם (באנגלית בלבד) נשמעים אולי מתונים יותר, אבל הם נשבעו בפומבי שלעולם לא יסבלו את קיומה של מדינה יהודית באזור הזה.

אין אנחנו חייבים לאנשים האלו דבר.

אין מדינה שפויה בדעתה נוטשת קרקע בעלת חשיבות אסטרטגית המצויה בגבולה ובתחומיה, למען אויב שמחויב בגלוי להשמדתה. אם לא הצלחנו ללמוד לפחות את הדבר הזה ממה שמתרחש כעת בעזה ומן הניסיון הנורא בלבנון בשנת 2006, הרי שנכשלנו בלימוד חוק ההישרדות הבסיסי ביותר.

המדינה היחידה בעולם שנכשלה במבחן הזה שוב ושוב היא ישראל.

האם אנו עומדים לשחזר את הטעות הזאת פעם נוספת, ולהיכנע לאדריכלי הסכם ההתאבדות המוסווה בשם "תהליך שלום", ולהעניק לפתח, על נוכליו ועל הבריונים שלו, נוכחות ריבונית בחלקים החיוניים והיקרים ביותר של ארצנו מולדתנו? האם שוב נסמן כניעה נוספת – הפעם כדי לפצות "הגאווה הערבית שנפגעה" מפני שלא הסכמנו למות תחת טיליו של איסמעיל הנייה?

נקווה שהבחירות בפברואר יתנו לנו מנהיגות שתזכור את משמעותה של גאווה מסוג אחר – "גאווה ציונית לאומית" – ושיהיה לה האומץ שהיה לנו פעם על מנת להגן עליה.