אחדות לאומית - באיזה מחיר?

לכל עם ישראל!

אחדות לאומית - ביטוי נחמד, ממש מוזיקה באזניו של עם המותש ע"י ששים שנות לחימה כדי לשרוד בסביבה שנשבעה לחסלו.

אבל חייבת להיות מהות ביסוד האחדות הלאומית. כולנו בוגרים מספיק מבחינה פוליטית להבין שהצלחת הליכוד בהקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפותה של קדימה תהיה כרוכה בוויתורים משני הצדדים. אבל איפה הגבול לוויתורים?

הבוחרים בישראל השמיעו בבהירות את קולם ב10 לפברואר. הם בחרו בכנסת ה18 המתנגדת ל"תהליך שלום" המושתת על נסיגת ישראל מגבולות בני הגנה ביהודה ושומרון לקווי שביתת הנשק מלפני יוני 1967, על ביתור ירושלים, עיר בירתנו ועל מסירת רמת הגולן לשותפתה הערבית של אירן, סוריה.

רבות שמענו בחודשים האחרונים, במיוחד מהשמאל, על הקדושה הדמוקרטית של מדינתנו היהודית ועל הצורך להגן עליה בכל מחיר מפני הקיצונים שבתוכנו. זאת יש לומר: אחר שנתבקש הציבור הישראלי, אחרי השתתפותו בסכסוך מזוין שני ב28 חודשים, לחוות את דעתו - לא תיתכן פגיעה אנושה יותר בדמוקרטיה היקרה לכולנו מההתעלמות מדעה ציבורית זו.

אם ישנה עובדה אחת האחראית לציניות ולתחושת האין-אונים של העם בישראל, היא הרגשתו הגוברת שאיש אינו מקשיב לרחשי לבו.

אפילו נעריך ביותר את מאמציו של ביבי נתניהו להציג לעולם ממשלה ישראלית בעלת בסיס רחב, אם פירוש הדבר מנהיגות המסוכסכת בינה לבין עצמה, כשראש הממשלה מקדם מדיניות מסוג אחד, בעוד שר החוץ מטפח קו אחר, ושר האוצר - סוג שלישי, תהיה לנו לא אחדות לאומית, כי אם אנדרלמוסיה, הן בבית והן בחוץ.

על מי שאינו יכול להשלים עם הכרעת העם מה10 לפברואר לטעון את טענותיו מספסלי האופוזיציה.

ועל מי שנבחר להוביל את האומה, עליו להתמודד עם האתגר: להישאר נאמן לעקרונות שזיכוהו בהנהגה - ולהנהיג!